עיתון לאישה

עיתון לאישה

בשנת 2012 מיד לאחר חופשת הפסח חליתי בשפעת פשוטה יחסית. לא ממש ייחסתי חשיבות לכאבים שהופיעו בין היתר בסרעפת. מאחר ואלו התגברו, לאחר יום עבודה ואחר צהרים של העברת השתלמות, צלצלתי לאחות תורנית של קופת החולים וכשזו שמעה את קולי מיד שלחה אותי למיון בבית חולים כרמל. בבדיקות שנערכו לי שם לא מצאו משהו מיוחד אך החליטו לחכות לתוצאות יותר מעמיקות. לאחר כשלוש שעות בהן המתנתי בחדר המיון, החלו מתרוצצים סביבי. כנראה עברת אירוע לבבי אמרו הרופאים. היה לי התקף לב. המחשבות התרוצצו לאי שם בילדותי בו אימי ז"ל עברה את התקפי הלב הראשונים שלה ונפלה ברחוב. אני… התקף לב…?? העלו אותי לקרדיולוגיה, עינו אותי במבדקי אקו מכאיבים וחיכו לבוקר לתוצאות נוספות. למחרת שוב בדיקות אקו לא קלות בעקבותיהן באה ההחלטה להעביר אותי צנתור. נשמע מאוד מפחיד. תוך מספר שעות הייתי בחדר צנתורים עם כעשרה רופאים. הצנתור היה מדהים! כששאל אותי הרופא המצנתר איך היה, הגבתי "אוניברסיטה". הוא התפלא אבל מצידי זו הייתה חוויה נהדרת לראות על גבי מסך את האיברים הפנימיים, את העורקים ואת הלב. לאחר כמה דקות נגשו אלי הרופאים ודיברו איתי ברצינות: עליך לעבור ניתוח מעקפים! לזה לא התכוונתי להגיע, רגע לפני הייתה לי שפעת! מה ניתוח מעקפים עכשיו?! זה היה מפחיד מצד אחד אך מעורר תקווה מן הצד האחר. הפרוגנוזה שלך טובה, אתה צעיר, זה ישנה לך את החיים, יאריך אותם וישפר את איכותם. כך אמרו לי הרופאים ששכנעו אותי לחתום על הניתוח. ניגשתי לניתוח המעקפים למחרת הצנתור. אחריו כיממה כבר התעוררתי ונותקתי ממכונת ההנשמה. פיזיותרפיסטית של נשימה הביאה לי מכשיר לאימון הנשימה בצורת שלושה כדורים וצינור. הייתי אמור לשאוף אוויר כך שהם עולים או לנשוף אוויר כך שהם עולים. זה משעמם אמרתי לסלעית חברתי, תביאי לי בבקשה את החלילית שלי, אני אנגן ואז אאמן את נשימותי. ערכתי עם החלילית קבלת שבת במחלקה, ניגנתי לחולים אחרים, שמחתי שחזרתי לחיים!

חמישה ימים לאחר הניתוח שוחררתי לביתי כשאני שמח וטוב לב וחושב על תחילתם של חיים חדשים. בלילה של יום השחרור הרגשתי שאני מאבד הכרה. זיעה קרה התפשטה בי, חשתי חסר אוויר, סחרחורות ואיבוד שליטה. מספר התקפים כאלו במשך הלילה הביאו אותי לקום ממיטתי ולישון במקום אחר בבית כדי לא להפריע לסלעית שלא ישנה כמה לילות. למחרת בבוקר בעת שישבתי ליד המחשב כדי לענות לכמה מיילים שהצטברו, החל התקף נוסף של איבוד הכרה. סלעית תפסה אותי נופל מהכיסא והצילה את חיי. התעוררתי מההתקף והרגשתי טוב ולמרות התנגדותי הזמינה סלעית אמבולנס. מסתבר שהיו לי התקפי פרפור חדרים בלב. אלו שלחו אותי כמעט אל מותי. חשתי שאני מבקר שם למעלה. בתוך האמבולנס בצעו בי החייאה ודהרו לכיוון בית החולים תוך שאני חוזר וחווה התקפים בזה אחר זה. בבית החולים פעלו במהירות וייצבו אותי. סלעית שהייתה במצב נפשי מאוד קשה לנוכח מה שקרה לי והיא, חברתי זה תשעה חודשים בלבד, חשה שהיא מאבדת אותי. הייתה זו חוויה שחרותה בליבה עד עצם היום הזה. נינה חברתה לעבודה, חשה שהיא זקוקה לתמיכה, באה לבקר אותה בבית החולים. בין היתר הביאה לה עיתון לאישה כדי להסיח את דעתה. לאחר שסלעית ונינה עזבו את בית החולים, ישבתי לי במיטת חוליי וקראתי דפים בעיתון. פתאום הייתה לי הארה! דף העיתון היה מחולק לסיפור מסגרת מסביבו חלונות תגובה והרחבה. חשבתי שבתפיסה הזו נמצאת הזדמנות אדירה לפיתוח סביבות למידה מתוקשבות. המורה מעלה את הסוגיה והילדים מגיבים, מרחיבים, מקשרים ויוצרים חמרים משל עצמם בחלונות. חלונות אלו עשויים ממצגת או מסמך שהם יצרו בגוגל דרייב, והם מוטמעים באתר המעלה את הסוגיה ואת הנוצר ממנה. למחרת הגיעה סלעית כולה מבוהלת.

"אתה בסדר?" שאלה בתקווה ואני, יושב זחוח עם שיער פרוע, מחובר למיליון מכשירים וצינורות עונה לה: "תקשיבי סלעיתי שלי, נפתח לי המוח! בעיתון לאישה נמצא רעיון אדיר לחינוך המודרני" ענתה: נפתח לך המוח? נדפק לך המוח! אתה אתמול כמעט מתת ועכשיו אתה מדבר על חינוך ועיתון לאישה? הראיתי לה את הדף בעיתון ואמרתי שלדעתי יש כאן פתח אדיר. הביטה בי אשתי היקרה לעתיד ואמרה-באמת הסתובב לך משהו במוח. האמת היא שמה שקרה שם היה בלתי יאומן: דם חדש זרם אל המוח בעקבות ניתוח המעקפים ושיפור הלב. המחשבות שלי נהיו יותר חדות, התחלתי לשמוע מוזיקה בצורה הרבה יותר טובה ושכבות שלמות של הרמוניה ומלודיה נשמעו בדרך אחרת, היכולות הקוגניטיביות קבלו האצה. מאז עברו שלוש שנים. לא הפסקתי לנסות וליישם את הגישה. בשנה שעברה הגיעה ההזדמנות הגדולה: נתנו לי שעות ללמד כיתה אחת במשך חמש שעות שבועיות מרוכזות ביום אחד בשיטת הלמידה המבוססת פרוייקטים. הנושא שבחרתי היה "ילדים בונים מוזיאון". שיטת העבודה הייתה ליצור ממשקים בהם הילדים יוצרים אוספים ומכינים מצגות המתארות חפצי קודש יהודיים. אוספים של פמוטים, חנוכיות, חפצים הקשורים במשפחתם, בתי כנסת בארץ ובעולם, והפרוייקט האחרון על בתי מזוזות הנקרא "מזוזות ביתך". כל מצגת של הילדים היא חלון אליהם. כל שינוי שהם יבצעו ישנה את התוכן בחלון שלהם. אני לא שואל את הילדים שאלות, לא נותן דפי עבודה, אני סומך עליהם. השפה בה כתובות המצגות היא שלהם עם תיקונים מזעריים שאני עושה אותם ביחד איתם בהסכמה. חלק מן המצגות זכו להשתתפות ההורים ועזרתם. כך מרעיון שעלה במוחי כמה שעות אחרי שכמעט מתתי, התממש כאן באמצעות פרוייקט ילדים בונים מוזיאון. אשתי היקרה אומרת: איזה מזל שנשאר לך מוח דפוק!